ניו זילנד, האי הצפוני, יום 6 - ראפטינג מערות וואיטומו

יום 6 - Waitomo caves black water rafting

בבוקר יצאנו לכיוון מערות Waitomo (שעתיים נסיעה) ובדרך עצרנו ל-overpriced בראוני עם שוקו מאבקה (15$). מיד כשהגענו ל-Waitomo נרשמנו ל-3 בצהריים לאטרקציה המפורסמת במקום -Black water rafting - (אטרקציה ספק-אקסטרימית בה גולשים באבובים בנחלים התת-קרקעיים בתוך המנהרות עמוק מתחת לפני האדמה וזוכים לראות את התולעים הזוהרות המפורסמות (138$ לאדם)).

מיסטר עגל

היו לנו כמה שעות להעביר עד לתחילת האטרקציה אז הלכנו להתארגן בהוסטל שלנו - Juno Hall (86$) שהיה ממש מעבר לכביש. מקום חביב ופסטורלי מאוד, מוקף גבעות ירוקות עם כמה חיות ספק משק- ספק מחמד (או לפחות זה מה שהיה לי נוח לחשוב) שחלקן אפילו באו להגיד לנו שלום ליד הגדר (כמו למשל מיסטר עגל).

נפרדים מאור היום

ב-3 הגענו חזרה לבקתה שבה מתחילים את הראפטינג - שם פגשנו את הקבוצה שלנו שהכילה עוד 10 אנשים ואת שני המדריכים. קבלנו חליפות צלילה מסריחות כמו הגיהנום (בסוף הפעילות כשראינו איך שוטפים אותן, גם הבנו למה) ונדחסנו אליהן. אחרי סבב הכרות שכלל את ציון שמך והמאכל האהוב עלייך (לפעמים זה מרגיש כאילו הניו זילנדים תקועים בשנות ה-90, יחד עם הילדות שלי) וכמה ירידות הדדיות של המדריכים הניו זילנדים וכמה חבר‘ה אוסטרלים שהיו בקבוצה (מסתבר שיש להם קטע כזה), יצאנו לדרך במיניבוס מעופש.

בעצירה הראשונה, קבלנו אבוב ותרגלנו קפיצה אחורה מגובה 2-3 מטר אל תוך נהר, תוך כדי שמחזיקים את האבוב מאחור ואז פשוט נוחתים עליו בתוך המים. אחרי שהשתכנענו שהמים בנחל קפואים מדי והובטח לנו שהמים במערה הרבה יותר קרים, יצאנו לדרך לדבר האמיתי.

בתוך המערה אכן היה קפוא בטירוף אבל חליפת הצלילה הגנה בצורה סבירה מהקור. רוב הזמן שטנו על האבובים במורד הזרם, קפצנו פעמיים אחורה ממפלים של שני מטר בחושך כמעט מוחלט (להיות ראשון שם זו ממש ההגדרה ל-leap of faith) - זה היה קצת אקסטרימי אבל בעיקר הייתי עסוקה בלחשוב כמה קר הולך להיות לי כשאני אנחת במים.

לימבו מערות

באיזשהו שלב כיבינו את הפנסים וישבנו והסתכלנו בחושך מוחלט על התולעים הזוהרות שמכסות את כל תקרת המערה. זה מראה ממש מגניב וכשיושבים ככה בחושך קשה להבדיל בין תקרת המערה לבין שמיים זרועי כוכבים בלילה חשוך במיוחד.

טריווית תולעים: התולעים האלה טוות חוטים קטנים שמשתלשלים מתקרת המערה וכשהן רעבות הן יכולות להפיץ עור כחול-ירקרק ולמשוך חרקים שנדבקים לחוטים שלהן בדיוק כמו לקורי עכביש.ֿ

המדריכים הזהירו אותנו שאנחנו עלולים לאבד קצת תחושה באצבעות הידיים או הרגליים במהלך הסיור, אבל החלק בגוף שבו היה לי הכי קר היה ללא ספק בתי השחי. בכל פעם שלא רציתי להתנגש בקיר המערה (שזה בעצם כל הפעמים חוץ מהראשונה - בה הבנתי שזה כואב), הייתי צריכה להרים את הידיים כדי לחתור את דרכי משם וכל המים הקפואים זרמו במורד הידיים לבית שחי (כמו ששמים כלים לייבוש בארון למעלה עם ידיים רטובות, רק בערך 20 מעלות פחות).

ֿאחרי שיצאנו מהמערה, חזרנו לבקתה שם חיכתה לנו מקלחת רותחת, מרק (מגעיל אך חם) ובייגל עם חמאה. שלמנו עוד $30 כדי לקבל את התמונות שהם צלמו בתוך המערה (גנבים! אבל לפחות ככה יש במה לקשט את הפוסט הזה).

את שארית היום בילינו בהוסטל בכביסה, כתיבת מילים אלה (אני), קניות והכנת ארוחת ערב (תומר) - סלמון עם אספרגוס (כי מסתבר שכל הירקות יקרים פה נורא, חוץ מאספרגוס - ניו זילנד היא סוג של יקום מקביל ללא ספק).

סלמון ואספרגוס לארוחת ערב

לפני השינה הייתה דרמה קטנה כי אמא שלי קצת הלחיצה אותי עם הודעה בוואטסאפ על זה שצריך להוריד את התפרים מהרגל אחרת העור יגדל עליהם (לא תודה). אחרי כמה נסיונות כושלים לגזור את התפר עם מספרי ציפורניים מחוטאות באלכוהול ופנס ראש, תומר הצליח לשכנע אותי שהרגל שלי לא תקבל יכולות על טבעיות ותגדל על התפר בין לילה ויהיה יותר חכם לחפש מרפאה למחרת בבוקר. והלכנו לישון, עייפים, קצת יותר מרוצים ועם יתוש אכזרי בחדר (על כל זאת ועוד, בפרק הבא...)

מפניני היום: דייב מנהל ההוסטל הדברן: ״הציעו לי עבודה בישראל אבל לא הסכמתי״ אני: ״למה?״ הוא: ״אני אוהב קפה״ אני: ״אבל דווקא יש בארץ קפה מצוין״ הוא: ״אני יודע״ אני מסתכלת עליו במבט מבולבל הוא: ״אבל אני לא רוצה לקבל כדור בראש כשאני יושב בבית קפה ונהנה מהקפה המצוין שלי״