ניו זילנד, האי הצפוני, ימים 7-8 - חצי האי קורומנדל

יום 7 - חצי האי קורומנדל

כמנהגנו בקודש, מתחילים את היום עם ארוחת בוקר של אלופים - חביתת הפתעות (סלמי, גבינה וכו...) עם קפה וטים טם.

Stiches-free

אחרי תקרית התפרים של הערב הקודם, בבוקר תומר שאל את דייב הדברן איפה אפשר להוריד את התפרים מהרגל שלי והוא התקשר לבית חולים ב-Te Kuiti ובדק שאנחנו יכולים להגיע. זאת בהחלט הייתה אחת החוויות הרפואיות היותר מוצלחות בחיי – נכנסו, מלאתי טופס, פקידת הקבלה אמרה לי לשבת ולחכות שהאחות תקרא לי – לפני שהתחת שלי הספיק לגעת בריפוד של הכיסא היא כבר קראה לנו, אחרי 3 דקות ובלי להרגיש כלום כבר לא היו לי תפרים והייתי הבעלים הגאה של פלסטר כחול עם סמיילי עצוב. Mission Accomplished. שמנו פעמינו לעבר ה-Coromandel Peninsula (נסיעה ארוכה של 3 וחצי שעות, כי המקום לא היה בתכנון המקורי שלנו, אבל החלטנו לנסוע לשם בעקבות המלצות של אנשים שפגשנו בדרך).

מיד כשנכנסנו לשטח ה-Coromandel Peninsula התוואי התחלף מהגבעות הירוקות שהתרגלנו אליהן להרים גבוהים מכוסים יערות. בדיוק כשהתחלנו להנות מהנסיעה, גילינו שמתקיים בכביש מירוץ אופניים - אז נתקענו מאחורי מאות רוכבים בכביש הררי צר ומפותל בטירוף, אבל היי... לפחות היה לנו יותר זמן להנות מהנוף. נסענו ככה בערך 30 קילומטר, עוקפים בכל הזדמנות עוד כמה רוכבי אופניים.

Cathedral Cove

היעד הראשון שלנו - Cathedral Cove - הליכה קלילה של 45 דקות לכיוון שמובילה לחוף. נסענו במעלה ההר לחניה בתחילת המסלול וגילינו לתדהמתנו שזו חניה של 40 מקומות ויש כבר 4 מכוניות שעושות סיבובים ומחכות שמישהו יצא... נהדר. חזרנו קצת אחורה וחנינו על הדשא לפני בית של מישהו, נאלצנו להפרד מ-10$ עבור התענוג המפוקפק (אחלה עסק יש להם שם, כאילו לא מספיק הנוף שאליו הם מתעוררים בכל בוקר)

בדרך ל-Cathedral Cove

אז יצאנו למסלול והגענו (כעבור 20 דקות, למרות מה שכתוב בשלטים) לחוף אוקיינוס מדהים עם מערה פתוחה וסלעים עצומים שעצים גדלים עליהם לא רחוק מקו החוף. הצטלמנו קצת, טיפסנו לסלעים ואכלנו סנדוויץ‘ ועוגיית שוקולד צ‘יפס ענקית של Cookie Time שקנינו מבעוד מועד (ותודה לדורון ופולה על הטיפ).

Cathedral Cove

אחרי שחזרנו לאוטו המשכנו ל-Hot Water Beach – חוף שבו חופרים בורות בחול ואז יוצאים מים חמים (64 מעלות) שאפשר לשבת ולרבוץ בהם יום שלם (או לפחות זה מה שתומר היה רוצה לעשות). שלמנו 2$ עבור חניה רק כדי לגלות ששווה להגיע לאזור רק בשעות השפל, אחרת אין איפה לחפור (כנראה שהיינו צריכים לחשוד כשהגענו לחניה ריקה).

פריט טריוויה (הידוע גם בשם ״דברים שלמדתי היום״): הזמן בין גאות אחת לשניה הוא 12 שעות ו-24 דקות וההפרשים הכי גדולים במפלס המים הם באוקיינוסים ובעיקר במקומות מסויימים בקנדה ובאוסטרליה (16 מטר הפרש בין מפלס המים בגאות למפלס המים בשפל).

הגענו למלון שלנו (100$) ב-Whitianga שנקרא Shearwater on the Estuary, שממוקם ממש על גדת נהר איפה שאפשר להשכיר קיאק ולשוט בו (החסרון - לא היה לנו זמן להנות מכל זה, מסקנה - היינו צריכים להקדיש עוד יום לקורומנדל).

בגלל הקרבה לאוקיינוס, החלטנו שזו הזדמנות מעולה למאכלי ים וקפצנו לאכול במקום שנקרא Squids Bar and Restaurant. הזמנו שלוש ראשונות - Crispy Squid, Smoked seafood plate ו-6 אוייסטרים (מושלמים!) ולקינוח לקחנו מוס שוקולד עם ריבת פירות יער מעל (החלטה קלה) (64$).

ארוחת ערב בסימן פירות ים

כשחזרנו לחדר, תומר ארז את המזוודות לקראת הטיסה מחר (אי דרומי, Here we come!) ואני ערכתי תמונות. באורח פלא, הציוד שלנו איבד אי אלו קילוגרמים ונראה שהצלחו להכנס להגבלה של 23 קילו למזוודה (כן, לקחנו המון דברים!)

מילים חדשות שלמדנו היום: Cove = מפרץ, Estuary = לשון ים

יום 8 - אומרים שלום לאי הצפוני

יצאנו לדרך ב-10 ונאצלנו לפספס סופית את ה-Hot Water Beach כי הגאות אמורה להיות רק ב-12, מתי שאנחנו אמורים להיות כבר די קרובים לאוקלנד. אז במקום לבקר שם החלטנו פשוט לנסוע לכיוון נמל התעופה (שעתיים וחצי) ולעצור לצלם את הנופים שפספסנו בהלוך.

דברים שאפשר למצוא רק בניו זילנד – נקודת עצירה באמצע הכביש עם כניסה למסלולון של 20 מטר שמוביל לנקודה שמשקפיה לנוף בינוני ומטה של האוקיינוס עם תיבת תרומות קטנה עבור שימור ציפורי הקיווי.

Mount Pako

מתנדנדים בפאקו

עצרנו לצלם את Mount Poku המשונה, הלכנו קצת לאורך קו המים והגענו למתקן עם שלוש נדנדות שמשקיף בדיוק על האוקיינוס וההר. הנדנדות היו מגניבות ועם שרשרת ממש ארוכה, אז התנדנדתי עליהן ממש ממש גבוה ותומר צילם אותי, עד שנהייתה לי בחילה (שלא עברה כמה שעות טובות). התחלפנו, ואז גילינו את העובדה המשעשעת שתומר לא יודע להתנדנד כמו שצריך – אחרי סשן לימוד קצר הוא השתפר מאוד ואפילו הבין למה אנשים נהנים להתנדנד.

החזרת האוטו עברה בקלות ומהירות וכך יצא שהגענו לנמל התעופה יותר משלוש שעות מראש (כשלטיסה פנימית מספיקה שעה וחצי). תודות ל(פייסבוק ו)כרטיס ה-Star Alliance Gold שלי בילינו את שלושת השעות האלה באכילה ושתייה בלאונג' המאוד מרשים ברטמינל ה-Domestic של אוקלנד.

אגב, אחרי כל מאמץ שקילת המזוודות אתמול בערב, התברר שבניו זילנד פשוט סומכים על הנוסעים – יש מסוע ולידו שלט המזהיר שהמזוודה חייב להיות עד 23 ק״ג – עושים צ'ק אין במכונה, מדביקים את הסרט עם הברקוד על המזוודות ומניחים אותן על המסוע ללא שום השגחה... (אם השיטה הזאת הייתה נהוגה בישראל, קשה לי להאמין שהיה אפשר למצוא מטוס אחד שיצליח להמריא עם כל המשקל העודף)

הנוף המטורף מהמטוס

הטיסה עברה ממש מהר (ככה זה כשהמרחק הכי גדול שאפשר לטוס בין שתי נקודות בניו זילנד לוקח כשעתיים) והנוף שנשקף מחלון המטוס כשהתקרבנו ל-Queenstown היה מטורף לחלוטין – טסנו בתוך עמק, מוקפים בהרים מושלגים בשני הצדדים.

מבשר טובות

כשהגענו, יצאנו מנמל התעופה ותומר הלך להביא את האוטו לפי ההוראות שקבלנו (כי הגענו אחרי שעות הפתיחה ואז הם פשוט משאירים מפתח בתוך לוקר עם קוד). כשהוא הגיע, הוא ראה את האוטו שהזמנו (טויוטה קאמרי) מחכה לו עם שלט יפה – “Welcome Tomer Eliyahu”. נשמע טוב עד כה, לא? ואז מרפי החליט להתערב שוב.

תומר הלך ללוקר, הקיש את הקוד, ומצא בפנים מפתח של... פורד פוקוס. הפלא ופלא, ליד הטויוטה קאמרי שלנו עמדה פורד פוקוס עם שלט שמיועד למישהו אחר לגמרי, ועוד עם כיסא תינוק מאחור. התחלנו להתקשר (ללא הצלחה מרובה) לכל מיני סניפים של חברת ההשכרה (Apex) ותוך כדי הגיע האדם שהזמין את הפוקוס – אבל לצערנו הרב, הוא דווקא כן קיבל את הקוד הנכון – הקוד שלו! אז הוא לקח את המפתח ונסע לו משם שמח וטוב לב. אחרי כשעה של בירורים ושיחות התברר שאין מה לעשות, אז הזמנו מונית למלון (על חשבונם) וקבענו שהם יביאו לנו את האוטו למחרת בבוקר.

זה היה מעצבן ושרף לנו איזו שעה וחצי מהחיים, אבל הנופים של Queenstwon שנשקפו מחלונות המונית בדרך משדה התעופה גרמו לנו לשכוח מהכל. המקום הזה פשוט מדהים! הגענו למלון שלנו (Shotover Lodge) שהתברר שנמצא קצת מחוץ ל-Queenstown, קבלנו חדר די סביר (98$) (חוץ מכמה כתמים בעלי מראה מפוקפק על השטיח) ושתי סיסמאות ל-1GB של וייפיי (מזל, כי אין בחור הזה קליטה בכלל). ועכשיו לישון, ממחר - אנחנו באי הדרומי!

עוד קצת מהקורומנדל

ניו זילנד, האי הצפוני, יום 6 - ראפטינג מערות וואיטומו

יום 6 - Waitomo caves black water rafting

בבוקר יצאנו לכיוון מערות Waitomo (שעתיים נסיעה) ובדרך עצרנו ל-overpriced בראוני עם שוקו מאבקה (15$). מיד כשהגענו ל-Waitomo נרשמנו ל-3 בצהריים לאטרקציה המפורסמת במקום -Black water rafting - (אטרקציה ספק-אקסטרימית בה גולשים באבובים בנחלים התת-קרקעיים בתוך המנהרות עמוק מתחת לפני האדמה וזוכים לראות את התולעים הזוהרות המפורסמות (138$ לאדם)).

מיסטר עגל

היו לנו כמה שעות להעביר עד לתחילת האטרקציה אז הלכנו להתארגן בהוסטל שלנו - Juno Hall (86$) שהיה ממש מעבר לכביש. מקום חביב ופסטורלי מאוד, מוקף גבעות ירוקות עם כמה חיות ספק משק- ספק מחמד (או לפחות זה מה שהיה לי נוח לחשוב) שחלקן אפילו באו להגיד לנו שלום ליד הגדר (כמו למשל מיסטר עגל).

נפרדים מאור היום

ב-3 הגענו חזרה לבקתה שבה מתחילים את הראפטינג - שם פגשנו את הקבוצה שלנו שהכילה עוד 10 אנשים ואת שני המדריכים. קבלנו חליפות צלילה מסריחות כמו הגיהנום (בסוף הפעילות כשראינו איך שוטפים אותן, גם הבנו למה) ונדחסנו אליהן. אחרי סבב הכרות שכלל את ציון שמך והמאכל האהוב עלייך (לפעמים זה מרגיש כאילו הניו זילנדים תקועים בשנות ה-90, יחד עם הילדות שלי) וכמה ירידות הדדיות של המדריכים הניו זילנדים וכמה חבר‘ה אוסטרלים שהיו בקבוצה (מסתבר שיש להם קטע כזה), יצאנו לדרך במיניבוס מעופש.

בעצירה הראשונה, קבלנו אבוב ותרגלנו קפיצה אחורה מגובה 2-3 מטר אל תוך נהר, תוך כדי שמחזיקים את האבוב מאחור ואז פשוט נוחתים עליו בתוך המים. אחרי שהשתכנענו שהמים בנחל קפואים מדי והובטח לנו שהמים במערה הרבה יותר קרים, יצאנו לדרך לדבר האמיתי.

בתוך המערה אכן היה קפוא בטירוף אבל חליפת הצלילה הגנה בצורה סבירה מהקור. רוב הזמן שטנו על האבובים במורד הזרם, קפצנו פעמיים אחורה ממפלים של שני מטר בחושך כמעט מוחלט (להיות ראשון שם זו ממש ההגדרה ל-leap of faith) - זה היה קצת אקסטרימי אבל בעיקר הייתי עסוקה בלחשוב כמה קר הולך להיות לי כשאני אנחת במים.

לימבו מערות

באיזשהו שלב כיבינו את הפנסים וישבנו והסתכלנו בחושך מוחלט על התולעים הזוהרות שמכסות את כל תקרת המערה. זה מראה ממש מגניב וכשיושבים ככה בחושך קשה להבדיל בין תקרת המערה לבין שמיים זרועי כוכבים בלילה חשוך במיוחד.

טריווית תולעים: התולעים האלה טוות חוטים קטנים שמשתלשלים מתקרת המערה וכשהן רעבות הן יכולות להפיץ עור כחול-ירקרק ולמשוך חרקים שנדבקים לחוטים שלהן בדיוק כמו לקורי עכביש.ֿ

המדריכים הזהירו אותנו שאנחנו עלולים לאבד קצת תחושה באצבעות הידיים או הרגליים במהלך הסיור, אבל החלק בגוף שבו היה לי הכי קר היה ללא ספק בתי השחי. בכל פעם שלא רציתי להתנגש בקיר המערה (שזה בעצם כל הפעמים חוץ מהראשונה - בה הבנתי שזה כואב), הייתי צריכה להרים את הידיים כדי לחתור את דרכי משם וכל המים הקפואים זרמו במורד הידיים לבית שחי (כמו ששמים כלים לייבוש בארון למעלה עם ידיים רטובות, רק בערך 20 מעלות פחות).

ֿאחרי שיצאנו מהמערה, חזרנו לבקתה שם חיכתה לנו מקלחת רותחת, מרק (מגעיל אך חם) ובייגל עם חמאה. שלמנו עוד $30 כדי לקבל את התמונות שהם צלמו בתוך המערה (גנבים! אבל לפחות ככה יש במה לקשט את הפוסט הזה).

את שארית היום בילינו בהוסטל בכביסה, כתיבת מילים אלה (אני), קניות והכנת ארוחת ערב (תומר) - סלמון עם אספרגוס (כי מסתבר שכל הירקות יקרים פה נורא, חוץ מאספרגוס - ניו זילנד היא סוג של יקום מקביל ללא ספק).

סלמון ואספרגוס לארוחת ערב

לפני השינה הייתה דרמה קטנה כי אמא שלי קצת הלחיצה אותי עם הודעה בוואטסאפ על זה שצריך להוריד את התפרים מהרגל אחרת העור יגדל עליהם (לא תודה). אחרי כמה נסיונות כושלים לגזור את התפר עם מספרי ציפורניים מחוטאות באלכוהול ופנס ראש, תומר הצליח לשכנע אותי שהרגל שלי לא תקבל יכולות על טבעיות ותגדל על התפר בין לילה ויהיה יותר חכם לחפש מרפאה למחרת בבוקר. והלכנו לישון, עייפים, קצת יותר מרוצים ועם יתוש אכזרי בחדר (על כל זאת ועוד, בפרק הבא...)

מפניני היום: דייב מנהל ההוסטל הדברן: ״הציעו לי עבודה בישראל אבל לא הסכמתי״ אני: ״למה?״ הוא: ״אני אוהב קפה״ אני: ״אבל דווקא יש בארץ קפה מצוין״ הוא: ״אני יודע״ אני מסתכלת עליו במבט מבולבל הוא: ״אבל אני לא רוצה לקבל כדור בראש כשאני יושב בבית קפה ונהנה מהקפה המצוין שלי״

ניו זילנד, האי הצפוני, יום 5 - Tongariro Alpine Crossing

יום 5 - Tongariro Alpine Crossing

מזג האוויר מאיר לנו פנים בדרך לטונגרירו... פה חשדתי...

קמנו ב-5 וחצי בבוקר (מוזר לקרוא לשעה הזאת בוקר, בארץ זה קצת לפני אמצע הלילה בשבילנו) ויצאנו לנסיעה לכיוון Ketehati parking (נקודת הסיום של המסלול), ב-7:20 אספה אותנו ההסעה (30$ לאדם) לנקודת ההתחלה של הטרק שנקראת Mangatepopo (אין... אין על השמות המאוריים).

אנרגיה זמינה בצורת לחם עם סלמי וגבינה

אחרי שסיימנו לקשור כל שרוך ולהדק כל רצועה שמחוברת אלינו או לתיקים בצורה כלשהי התחלנו בצעידה די מישורית של כשעה עד ל-Soda Springs, איפה שחיכו לנו שירותים וסנדוויץ' מושקע שתומר הכין יום קודם. משם התחילה העלייה (שהייתה לנו די קשה, כי מסתבר שאנחנו ממש לא בכושר [מה שמאוד מפתיע בהתחשב בעובדה שלא זזנו מהטלוויזיה בחודשיים האחרונים]), הוצאנו מקלות הליכה והתחלנו להשתרך במעלה ההר.

בבוקר היה מזג אוויר מזעזע, הלכנו בתוך ענן (אפשר לראות אותו מככב מאחורינו בתמונה עם הסנדוויצ‘ים) ולא ראינו שום דבר מסביב, הובטח לנו שמזג האוויר ישתפר לקראת המשך הבוקר – שקר וכזב. המשכנו לעלות בתוך הענן ולפרקים ירד עלינו גשם מעצבן, היה קפוא, מפוצץ באנשים, לא ראינו את Mount Doom ודי סבלנו בקיצור. בדרך דברנו עם זוג אוסטרים שעלו לפסגה וחזרו ובישרו לנו שלא רואים שם כלום ואין זכר ל- Emerald Lakes המפורסמים של הטונגרירו. התבאסנו נורא וקיווינו לנס.

באופן מאוד Un-merphy-like, כעבור שעה וחצי, הנס באמת קרה. איך שהגענו לפסגת האוכף, פתאום הצלחנו להבחין מבעד לערפל הכבד בבריכה אפרורית במרחק במורד ההר, כעבור 5 דקות כל העמק כבר היה שטוף שמש ומהמם - שלושת הבריכות נצנצו תחת קרני השמש, כל אחת בצבע אחר לגמרי.

Emerald Lakes

כעבור עוד 5 דקות הכל חזר להיות אפוף ערפל כבד. אז מסתבר שנפתח עבורנו חלון בדיוק בגודל הנכון לכמה דקות של חסד.

לראות את הנוף המדהים הזה ולהתחמם בקרני השמש אחרי הכפור והתסכול של הבוקר, הייתה חוויה מיוחדת (כנראה יותר מאם פשוט היינו עושים את כל המסלול במזג אוויר טוב) ואפילו קצת מרגשת. תודה שמש, אנחנו חייבים לך...

משם מזג האוויר כבר נהיה יותר סביר ואחרי כמה זמן של ירידה מתונה, כבר חזרה לנו התחושה בקצות האצבעות ואפילו הרשנו לעצמנו להוריד את הכפפות.

הנוף בירידה מההר

Only 6.4 more km to go

הירידה הייתה ארוכה מאוד והרגל שלי כבר התחילה לכאוב קצת אבל הנוף הנשקף של האגמים היה די שווה את זה, סוף הטרק עבר ביער ירוק עם נחל נחמד ש(סוף סוף) נגמר בחניה, ממש קרוב לאוטו שלנו.

חזרנו לעיר, ואחרי מקלחת נחוצה מאוד התלבשנו יפה (יפה = משהו שהוא לא מכנס טיולים ומעיל גשם) והלכנו למסעדה פלצנית למדי בשם The Brantry, הזמנו שם ארוחת 3 מנות (55$ לאדם). פירוט לטובת האנשים שמסתכלים על הפוסט הזה בשביל התמונות של האוכל:

מנות ראשונות: Smoked Fish Croquette - 8, Salt and Pepper Squid - 7 מנות עיקריות: Caramelised Pork Belly - 7, Confit Duck Leg - 8 קינוחים: Chocolate Tart - 8, Apple Turnover (Apple Tart) - 9 מוזמנים לנחש מה זה מה

חוץ מזה, תומר לקח בירת ג'ינג'ר (איכס! למה צריך להכניס את הטעם הנורא הזה לדברים נהדרים כמו בירה?!), חזרנו לחדר מותשים ועם שרירי רגליים מפורקים והלכנו לישון.

מסקנות מהטרק:

• אנחנו צריכים להכנס לכושר!
• הטונגרירו קרוסינג הוא כנראה הטרק החינמי הכי מתוחזק בעולם בערך (והכי מפוצץ באנשים)
• אם תומר לובש שלוש שכבות וחם צוואר ולא פותח את הריצ'רץ' אפילו פעם אחת, סימן שבאמת קר.

הטבעת בטונגרירו (למזלה פספנו את Mount Doom, אז בינתיים היא איתנו)

דירוג ה-Tongariro Alpine Crossing (בסולם 1-10)

• כמות אנשים: 9 (היה מפוצץ!)
• אורך: 8 (19.4 ק״מ זה יום די ארוך)
• קושי: 7 (בגלל מזג האוויר – 8, בגלל הכושר הירוד שלנו - 9)
• זמן: 8 (לקח לנו 8 וחצי שעות, כולל כל העצירות)
• עלות תועלת: 9 (אמנם קשה, אבל הנוף מתגמל ומיוחד, וזה עוד בלי שראינו שום דבר בחצי הראשון)

איש אקראי צופה בנוף

ניו זילנד, האי הצפוני, יום 4 - Taupo

ניו זילנד, האי הצפוני, יום 4 - טאופו

אזהרה: המשך הגלילה לטבעונים אינה מומלצת!

המלון החדש

בבוקר, אחרי דיונים רבים, החלטנו להשאר במלון הזול יחד עם העכבישים (האלטרנטיבה הייתה לעבור למוטל קצת יותר יקר ומוצלח שתומר רצה, אבל היינו עצלנים מכדי לארוז את הדברים ולנסוע למקום חדש). התלבשנו והלכנו לאכול ארוחת בוקר.

הנוף מהמלון החדש

בדרך החוצה עברנו דרך פקידת הקבלה כדי לבשר לה שאנחנו נשארים עוד לילה, אך היא מצידה בישרה לנו שהחדר נתפס במהלך הלילה ונאלץ להסתלק משם ב-10 הדקות הקרובות. ככה זה כשמרפי מחליט בשבילנו (הפעם הוא דווקא יצא סבבה איתנו כי השינוי היה ממש לטובה - חדר בלי עכבישים זה אחלה)

חוץ מכל ענייני המעברים הפתאומיים, גילינו שלמחרת (ה-27) יהיה מזג אוויר מתאים לעשות את ה-Tongariro Crossing שהוא מסלול הליכה של יום שלם שנחשב לאחד היפים אך קשים באי הצפוני, מה גם שזה היום האחרון שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו בסביבה לפני שמתחילים את דרכנו חזרה צפונה לאוקלנד. אז החלטתי לעשות מעשה אמיץ וללבוש את נעלי הטיולים שלי בפעם הראשונה אחרי ״תקרית השרפרף״. זה די כאב בהתחלה, אבל בגלל הרצון העז לעשות את המסלול למחרת, ניסנו את מזלנו עם מסלולון קצר (שעה לכל כיוון) על גדות נהר ה- Waikato (שמנקז את אגם Taupo) שיוצא מהעיר ומגיע ל- Huka Falls. די מהר הבנתי איך להחזיק את הרגל בנעל בהתאם לשיפוע כדי שלא יכאב מדי והייתי מאוד מרוצה מעצמי... Tongariro, Here we come...

Waikato River

המפל האחרון ב-Huka Falls

אז קצת על ההליכה עצמה: ה-Huka Falls הם סדרת מפלים קטנים אבל מאוד עוצמתיים ומרשימים בנהר Waikato . בכל שניה עוברים בהם 220,000 ליטר מים, מה שאומר שב-20 שניות אפשר למלא בריכה אולימפית (די מטורף).

הטבעת בנהר Waikat

בונוס טריוויה על המפלים: ב-1989 התגלתה מתחת למפל האחרון (בדיוק זה שמופיע בתמונה למעלה) גופה של שופט קריקט כשהוא כבול בידיים וברגליים, לאחר חקירה התברר שהבחור היה חובב סאדו-מאזו מושבע, והדומינטריקס שאליה הלך לסשן קשירות החליטה שהוא too much to handle בשבילה והישר מהמרתף שלה באוקלנד לקחה אותו למפלים וזרקה אותו קשור לנהר כשהוא עדיין חי.

אחרי הטיול הקצר, נסענו במעלה הנהר לסכר Aratiatia. הסכר הזה נמצא על נהר ה Waikato במקום שבו הנהר צר מ-100 מטר ל-15 מטר (כמה קילומטרים לפני הHuka Falls). הסכר נפתח שלוש פעמים ביום ומשחרר 80,000 ליטר מים בשנייה, כעבור כמה מאות מטרים המים מגיעים לתחנת הכוח בעלת אותו שם שמפיקה חשמל מזרם המים. הלכנו לראות את הסכר נפתח ב-14 בצהריים, להגיע לתצפית הקרובה דורש הליכה של כ-5 דקות ולתצפית הרחוקה - 10. לנו זה לקח 14 דקות : 8 כדי להתווכח מאיפה יהיה יותר יפה – מהקרוב (אני) או מהרחוק (תומר) ועוד 6 כדי להגיע לתצפית הרחוקה (שבאמת הייתה פחות יפה, just saying... )

בערב קבענו לעשות על האש עם אור וספיר, נפגשנו ב-17 והלכנו לעשות קניות.

מנות ראשונות על האש (לא צחקתי לגבי האזהרה לטבעונים)

מימין לשמאל: אנטריקוט, סינטה, אנטריקוט על עצם, אנטריקוט

נכנסו לקצביה מקומית וקנינו המון בשר ב-30$ (2 נקניקיות, 2 טיבון טלה, סינטה ואנטריקוט בעובי של גזע עץ קטן [כפי שמעידות התמונות]). אחר כך המשכנו לסופר כדי לקנות קצת מהדברים האלה שאוכלים ליד הבשר (ירקות נדמה לי שקוראים לזה) ועוד טים טמים (הפעם - קוקוס ושוקולד מריר).

הסינטה המושלמת

חזרנו ל-Rainbow lodge עם השלל והתחלו להכין את הארוחה. מכיוון שאור היה גריל-מן מדופלם בעברו, השליטה הועברה לידיו וטוב שכך - הנתחים יצאו מדהימים ובמידת צלייה מושלמת (שוב, כפי שיעידו התמונות). את הארוחה סיימנו עם תה רותח וטים טם, הדרך שבה צריך לסיים כל יום.

ועכשיו לישון... מחר מחכה לנו יום קשה. טוב נו... רק עוד תמונה אחת של הסטייקים לסיום:

הסטייקים מוכנים

ניו זילנד, האי הצפוני, יום 3 - וואיוטאפו

לארוחת בוקר אכלנו (הום-מייד) חביתה (עם הפתעות) וקפה עם טים-טם קרמל (טים טם בניו-זילנד אגב, דורש פוסט בפני עצמו).

Redwood forest

את כמעט כל חציו הראשון של היום בילינו ב-Warehouse שהיא בעצם חנות כל-בו עצומה שבאמת יש בה הכל (סוג של Target אמריקאי רק זול יותר), קנינו צידנית וחולצות טיולים (החולצה הורודה הראשונה שלי) במחירים שבארץ אפילו בגדי יד שניה לא נמכרים בהם (45$).

נסענו ל-Redwood forest אבל גילינו שהדבר היחיד שיש לעשות שם זה הליכות, ואני עדיין לא יכולה לשים נעלי הרים, אז נאלצנו לוותר. נראה כמו מקום חביב... אולי בגלגול הבא.

הטבעת מבקרת בוואיוטאפו

החלטנו שהדבר הכי חכם שאפשר לעשות במצבי הסמי-נכה יהיה ללכת לעוד שמורה גאוטרמית, מפורסמת יותר בשם Wai-o-tapu שגם ככה נמצאת בדרך ליעד הבא שלנו (Taupo) וידועה בהתאמתה לאנשים מאותגרים-הליכתית (כן, עוד בילוי עם הקופיפים הספק-יפנים-ספק-סינים [אנחנו עוד נפתור את התעלומה הזאת]).

קרמל סלייס

לפני הביקור בשמורה, הטענו מצברים עם פאי בשר וגבינה ועוד סלייס של קרמל מלוח עם שוקולד (מסתבר שזה קטע פה, ותודה לאלוהי המאורים).

בריכת השמפניה בוואיוטאפו

אז Wai-o-tapu היא שמורה מגניבה עם מסלול הליכה קליל של כשעתיים שמקיף את כל הפארק בצורה ממוספרת ומסודרת (כיאה לניו זילנדים), אפילו הגרמנים שטיילו בסביבה היו מרוצים. בדרך רואים מערות עמוקות מעלות עשן, בריכות בוץ מבעבעות ובעיקר המון בריכות במגוון צבעים הזויים (החל מכתום-אדמדמם וכלה בירוק ״אל-תשתו-את-זה-בדוק-זה-רעל״).

ביצה רותחת

גולת הכותרת של הביקור שם היא ה-Champagne Pool. הצבע הכתום של האבנים נוצר ממשקעים של arsenic, antimony וגופרית והאדים שעולים מהמים הרותחים לאוויר הניו זילנדי הקר מוסיפים אפקט מגניב ומסתורי למקום, השם אגב מגיע מבועות הפחמן שאפשר להבחין בהן כשמסתובבים מסביב לבריכה. וטיפ קטן למקרה שאתם שם ומאוד קר לכם (כמוני), תמיד אפשר לשחק תופסת עם האדים ולעמוד בדיוק בדרכם (מחמם מאוד), רק כדאי לא לשכוח שאחרי שהולכים משם רק נהיה יותר קר והבגדים שלכם יריחו כאילו התפלשתם במשך שעות בבריכת גופרית (שזה בערך מה שעשיתי, עד כדי מצבי צבירה).

בריכת השמפניה

בדרך לטאופו הזמנו חדר בהוסטל Rainbow Lodge שיחסית לשני המקומות הקודמים היה מאוד ״תרמילאי״ (72$), פגשנו שם זוג ישראלים שתומר הכיר מהרצאה על ניו זילנד ב״למטייל״, אבל חוץ מהם הרגשנו שאנחנו ממש מעלים את הגיל הממוצע שם (ומורידים את רמת הבלונדיניות). קבלנו חדר ממש פשוט (בלי שידות ליד המיטה, אבל עם עכביש מחמד בתור תוספת).

ישבנו בסלון של ההוסטל ודברנו קצת עם זוג הישראלים – ספיר ואור, שהתגלו להיות מאוד נחמדים, החלפנו קצת חוויות ניו-זילנד וקצת חוויות רמת-גן, דברנו כמובן גם על דירות ומשכנתא מה שגרם לנו להעלות את הגיל הממוצע במקום אפילו יותר.

כשהגיע הערב החלטנו לנסות את ההמבורגר הכי טוב בעיר, אבל מסתבר שהקשר בין שעות הסגירה שכתובות באינטרנט למציאות מקרי בהחלט והמקום היה סגור, אז נאלצנו להסתפק בהמבורגריה מפוקפקת שמנוהלת על ידי סינים – לפחות בהמבורגר הייתה מספיק גבינה כחולה כדי להסתיר את כל הטעמים המפוקפקים ($18). הלכנו לישון עייפים ודי מרוצים אחרי שסילקנו את העכביש השכן שלנו לישון בחוץ.

מפניני היום: ״לגור בניו-זילנד זה בעצם כמו לגור בארה״ב רק עם שמות מפגרים״

ניו זילנד, האי הצפוני - יום 2, הוביטון ורוטרואה

חור של הוביט

התחלנו את היום די מוקדם כי הזמנו מראש סיור בהוביטון, הסתפקנו בסנדוויץ' קנוי ותלת קומתי לארוחת בוקר בדרך (10$). למי שלא מזהה מהתמונה, מדובר בסט הצילומים מ״ההוביט״ של הפלך. אז מסתבר שאחרי שסיימו לצלם את ״שר הטבעות״ פירקו לחלוטין את הסט ותיירים היו מגיעים להצטלם על הגבעות שבהן הסצינות צולמו. אחרי ששחזרו במדויק את הסט עבור צילומי ״ההוביט״ פיטר ג‘קסון החליט להשאיר כמתנה (ממש מתנה ב-$79 דולר לאדם...) את הסט כפי שהוא ועכשיו המוני תיירים נוהרים לכאן בכל יום כדי להצטלם ליד דלתות בתים של הוביטים (שלא מובילות לשום מקום, כי סט הצילומים של פנים הבית היה בכלל איפשהו בוולינגטון).

הוביטונים ונהנים

המקום מאוד פסטורלי ומגניב, הצטלמנו המון ליד בתים של הוביטים (חסכנו מכם 90% מהתמונות) ושמענו כל מיני פרטים מגניבים על הסט, למשל (למי שלא ראה\אהב את הסרטים [מי אתם, אנשים?!], עדיף לדלג):

• יום יום החל משנתיים לפני תחילת הצילומים,היו אנשים שהתפקיד שלהם היה לעלות בבוקר אל ראש הגבעה, לתלות כביסה ולרדת ובערב לעלות שוב כדי להוריד את הכביסה. כל זה בשביל ליצור בדשא סימני שבילים שהלכו בהם כדי ליצור מראה יותר אמין.
• לכל בית של הוביט יש שני העתקים - אחד בגודל של אדם רגיל ואחד בערך חצי מזה. את השחקנים שגילמו הוביטים היו מצלמים עם הבתים בגודל הרגיל ואת השחקנים שגילמו לא הוביטים (שלמיטב זכרוני זה היה רק גנדלף), היו מצלמים ליד הדלתות הקטנות כדי ליצור את אשליית הבדלי הגודל ביניהם.
• אגב גנדלף, מסתבר שבסצינה שבה הוא חוטף מכה בראש מהתקרה בבית של בילבו - זה לא חלק מהתסריט, הוא באמת חטף מכה מהתקרה הנמוכה - אבל פיטר ג‘קסון כל כך אהב את זה שהוחלט להשאיר את הסצינה ככה.

העץ הסינטטי

• יש עץ מעל הבית של בילבו שצלמו ב״שר הטבעות״, אבל כשפרקו את הסט עקרו את העץ. כשהתחילו לבנות את הסט של ההוביט, היה צריך עץ זהה שהלך אחורה בזמן 60 שנה. אז כמובן, הדבר ההגיוני לעשות היה להזמין מאות אלפי עלים סינטטיים מקוריאה והלרכיב אותם בסט. OCD much?

הטבעת האחת מבקרת על תיבת הדואר של בילבו

בירת הוביטים

בסוף הסיור הלכנו ל-Green Dragon (הפאב של ההוביטים בסרטים) ושתינו כוס בירה שמבשלים רק עבור התיירים שמגיעים לסיורים בהוביטון (אם לא היו מיליון כאלה ביום, אולי היינו מרגישים קצת מיוחדים)

בטן חזיר עם אטריות, די סאם שרימפס וברווז צלוי על אורז

אחרי ההוביטון, נסענו למלון שלנו ברוטרואה אבל החדר עוד לא היה מוכן, אז החלטנו ללכת לאכול ולהסתובב לראות מה יש בעיר. שיטוט קצר במרכז העיר הביא אותנו למסעדה סינית (Golden BBQ Seafood Restaurant) שנראתה מפוקפקת למדי... נכנסו אליה כמובן. הופתענו לגלות שכל מה שהזמנו (Roast duck on rice, Roast Pork with fried rice noodles, Shrimp dim sum) היה זול וטעים להפליא! (37.5$)

אחרי הארוחה המוצלחת, המשכנו לפארק הגאוטרמי החינמי שבמרכז העיר. הוא כולל בתוכו כמה מתחמים מגודרים של מים (רותחים) שמבעבים ומעלים אדים מרשימים לתוך אוויר העיר (המסריח... גופרית, גופרית בכל מקום!).

מופע ה״תרבות״ המאורית

בגלל שנשארו לנו עוד כמה שעות פנויות (עד הארוחה הבאה כמובן) החלטנו ללכת (מה שיתברר כעבור כמה ימים לטעות גדולה) לאחד הפארקים הגאוטרמיים בעיר – Te Puia. התלבטנו אם להוסיף $15 בשביל מופע של התרבות המאורית (תומר רצה שנלך בערב לסיור בכפר מאורי עם הצגה כזאת וארוחה ב-115$, אני התנגדתי). החלטנו ללכת על המופע ואלה היו 15 הדולר הכי טובים שהוצאתי בחיים (כי הם חסכו לי את ה-100$ שלא בזבזנו בשביל ללכת לראות את השטות המפגרת הזאת). חוץ מזה, זכינו להיתקל בזן חדש של יפנים (או לפחות תומר חושב שהם יפנים, אני עדיין מקווה שלא) שבמקום להתנהג כמו בני אדם התנהגו כמו קופיפים קטנים – הם נדחפו בבצורה הכי בוטה שראיתי בחיים וכשפתחו את הדלת להכנס לאולם המופע הם פשוט רצו (באמת רצו) לתפוס את השורות הראשונות תוך כדי שהם דוחפים אחד את השני ורבים על מושבים פנויים (מדובר באנשים מעל גיל 40, כן?), אחר כך כשהלוחם המאורי נעמד כדי לנזוף בהם שיהיו בשקט ולא יעמדו לצלם כל הזמן, כמה מהם רצו להצטלם איתו לסלפי. בקיצור, זו בהחלטת הייתה חוויה תרבותית מעשירה, אבל לאו דווקא מהכיוון שציפינו.
אחרי המופע הלכנו להסתובב בפארק הגאוטרמי, היה שם גייזר (הגבוה ביותר בהמיספירה הדרומית) מגניב [שלצערנו הרב היה מוקף בקופיפים היפנים], כל מיני בריכות בוץ מבעבעות וחדר חשוך לחלוטין עם ציפור קיווי לילית שכצפוי אי אפשר לראות בו כלום. בקיצור, ממש לא חובה. ($66 לאדם).

מיסטר גייזר

חזרנו לחדר, הרגשתי די רע - לא יודעת אם בגלל אובדן האמון בעם היפני, הג‘ט לג או כאב הגרון שסחבתי עוד מהטיסה - אז נרדמתי עם הבגדים על המיטה ותומר הלך לרבוץ קצת בבריכה המחוממת במוטל ולקנות מצרכים בסופר (70$). לארוחת ערב, אכלנו הום-גרילד סטייק שלא היה מוצלח במיוחד (ולא בגלל השף כמובן).

מפניני היום: אני מתלוננת באריכות על כמה שכואבת לי הרגל, תומר בתגובה: ״אם זה מעודד אותך, ממש מגרד לי התחת״

עוד קצת מהפלך לסיום