ניו זילנד, האי הצפוני, יום 3 - וואיוטאפו

לארוחת בוקר אכלנו (הום-מייד) חביתה (עם הפתעות) וקפה עם טים-טם קרמל (טים טם בניו-זילנד אגב, דורש פוסט בפני עצמו).

Redwood forest

את כמעט כל חציו הראשון של היום בילינו ב-Warehouse שהיא בעצם חנות כל-בו עצומה שבאמת יש בה הכל (סוג של Target אמריקאי רק זול יותר), קנינו צידנית וחולצות טיולים (החולצה הורודה הראשונה שלי) במחירים שבארץ אפילו בגדי יד שניה לא נמכרים בהם (45$).

נסענו ל-Redwood forest אבל גילינו שהדבר היחיד שיש לעשות שם זה הליכות, ואני עדיין לא יכולה לשים נעלי הרים, אז נאלצנו לוותר. נראה כמו מקום חביב... אולי בגלגול הבא.

הטבעת מבקרת בוואיוטאפו

החלטנו שהדבר הכי חכם שאפשר לעשות במצבי הסמי-נכה יהיה ללכת לעוד שמורה גאוטרמית, מפורסמת יותר בשם Wai-o-tapu שגם ככה נמצאת בדרך ליעד הבא שלנו (Taupo) וידועה בהתאמתה לאנשים מאותגרים-הליכתית (כן, עוד בילוי עם הקופיפים הספק-יפנים-ספק-סינים [אנחנו עוד נפתור את התעלומה הזאת]).

קרמל סלייס

לפני הביקור בשמורה, הטענו מצברים עם פאי בשר וגבינה ועוד סלייס של קרמל מלוח עם שוקולד (מסתבר שזה קטע פה, ותודה לאלוהי המאורים).

בריכת השמפניה בוואיוטאפו

אז Wai-o-tapu היא שמורה מגניבה עם מסלול הליכה קליל של כשעתיים שמקיף את כל הפארק בצורה ממוספרת ומסודרת (כיאה לניו זילנדים), אפילו הגרמנים שטיילו בסביבה היו מרוצים. בדרך רואים מערות עמוקות מעלות עשן, בריכות בוץ מבעבעות ובעיקר המון בריכות במגוון צבעים הזויים (החל מכתום-אדמדמם וכלה בירוק ״אל-תשתו-את-זה-בדוק-זה-רעל״).

ביצה רותחת

גולת הכותרת של הביקור שם היא ה-Champagne Pool. הצבע הכתום של האבנים נוצר ממשקעים של arsenic, antimony וגופרית והאדים שעולים מהמים הרותחים לאוויר הניו זילנדי הקר מוסיפים אפקט מגניב ומסתורי למקום, השם אגב מגיע מבועות הפחמן שאפשר להבחין בהן כשמסתובבים מסביב לבריכה. וטיפ קטן למקרה שאתם שם ומאוד קר לכם (כמוני), תמיד אפשר לשחק תופסת עם האדים ולעמוד בדיוק בדרכם (מחמם מאוד), רק כדאי לא לשכוח שאחרי שהולכים משם רק נהיה יותר קר והבגדים שלכם יריחו כאילו התפלשתם במשך שעות בבריכת גופרית (שזה בערך מה שעשיתי, עד כדי מצבי צבירה).

בריכת השמפניה

בדרך לטאופו הזמנו חדר בהוסטל Rainbow Lodge שיחסית לשני המקומות הקודמים היה מאוד ״תרמילאי״ (72$), פגשנו שם זוג ישראלים שתומר הכיר מהרצאה על ניו זילנד ב״למטייל״, אבל חוץ מהם הרגשנו שאנחנו ממש מעלים את הגיל הממוצע שם (ומורידים את רמת הבלונדיניות). קבלנו חדר ממש פשוט (בלי שידות ליד המיטה, אבל עם עכביש מחמד בתור תוספת).

ישבנו בסלון של ההוסטל ודברנו קצת עם זוג הישראלים – ספיר ואור, שהתגלו להיות מאוד נחמדים, החלפנו קצת חוויות ניו-זילנד וקצת חוויות רמת-גן, דברנו כמובן גם על דירות ומשכנתא מה שגרם לנו להעלות את הגיל הממוצע במקום אפילו יותר.

כשהגיע הערב החלטנו לנסות את ההמבורגר הכי טוב בעיר, אבל מסתבר שהקשר בין שעות הסגירה שכתובות באינטרנט למציאות מקרי בהחלט והמקום היה סגור, אז נאלצנו להסתפק בהמבורגריה מפוקפקת שמנוהלת על ידי סינים – לפחות בהמבורגר הייתה מספיק גבינה כחולה כדי להסתיר את כל הטעמים המפוקפקים ($18). הלכנו לישון עייפים ודי מרוצים אחרי שסילקנו את העכביש השכן שלנו לישון בחוץ.

מפניני היום: ״לגור בניו-זילנד זה בעצם כמו לגור בארה״ב רק עם שמות מפגרים״